פרק יא

חיוב מחסנים, מכלאות ומבנים נלווים במעקה

נאמר בסיפרי (כי תצא רכט)-

'לא תשים דמים בביתך', אין לי אלא בית, מנין לבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות? תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך.

יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת? תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה.

כלומר, מהספרי משמע שישנם מבנים שאינם נכללים בכלל "בית" אך בכל זאת חייבים במעקה, כגון מחסנים ומכלאות בע"ח, כיוון שסוף סוף קיימת סכנה שמישהו יפול מגגם, ויעבור בעליהם על "ולא תשים דמים בביתך".

אמנם, בכל זאת אם המבנה אינו מוגדר כ"בית דירה", פטור ממעקה. לכן מבנה שעושים מפני שער שיש בו, או פרוזדור המוביל לבית פטורים ממעקה.

הגמרא ביומא (יא.) דנה בשאלת חיובם של מחסנים ומכלאות בע"ח במזוזה ומעלה שמדובר במחלוקת תנאים.

היראים (סימן רלד) והסמ"ג (עשין עט) פוסקים על פי הסיפרי שמחסנים ומכלאות בע"ח חייבים במעקה. כן גם משמע מדברי הראב"ד על הלכה זו.

לעומתם הרמב"ם, בהסתמכו על הגמרא ביומא, פוסק שמחסנים ומכלאות פטורים ממעקה כיוון שהם אינם מוגדרים כבתי דירה. השו"ע (חו"מ תכ"ז א) פוסק כרמב"ם.

חיוב במעקה של בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות

הגמרא בסוכה (ג.) מביאה ברייתא המפקיעה את הגדרת 'בית' מבית שאין בו ארבע על ארבע, וזאת לגבי כמה דינים הכרוכים בהגדרת בית כגון חיוב במזוזה ובמעקה, עירובי חצרות, שיתופי מבואות ועוד. הגמרא מסבירה שאפילו המכשיר בסוכה כאשר מחזקת ראשו רובו ושולחנו בלבד, יסכים עם דברי הברייתא, שכן בניגוד לסוכה, בית צריך להיות דירת קבע, ואין אדם עושה דירתו במקום שאין בו לפחות ארבע על ארבע אמות.

בית השותפים

הגמרא בחולין (קלה.) מביאה ברייתא ובה מחלוקת בין התנאים

בהמת השותפים חייב בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר

הגמרא מסבירה שרבי אלעאי פוטר בהמה של שותפים ממצוות ראשית הגז משום שנאמר "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח ד) , בלשון יחיד. הגמרא ממשיכה ומסבירה שישנם דברים שנאמרו בלשון יחיד ואף על פי כן יודה רבי אלעאי שהם שייכים גם במקרה של שותפים. אחד מהם הוא מצוות מעקה בו נאמר "ועשית מעקה לגגך", בלשון יחיד, אך יחד עם זאת נאמר "פן יפול הנופל ממנו", כלומר, כל עוד קיים החשש לנפילה, קיים גם החיוב במעקה אפילו אם הבית הוא של שני שותפים. הגמרא אומרת עוד, שבכל זאת מהמילה "גגך" נלמד שבתי כנסת ובתי מדרש פטורים ממעקה.

רש"י מביא שני טעמים לפטור של בתי כנסת ובתי מדרש ממעקה מהמילה "גגך":

בתי כנסת ובתי מדרש יתרים על סתם בית של שותפים כיוון שכל ישראל שותפים בהם, ואפילו אלה שגרים במקום אחר, ולכן אין מן הראוי לחייב רק את אלה הגרים בקרבת מקום על המעקה כשבעצם כל ישראל צריכים לשאת בהוצאות.

בתי כנסת ובתי מגורים אינם בתי דירה^[177].

הרמב"ם פוטר בתי כנסת ובתי מדרש מהסיבה השניה שמביא רש"י.

כמו כן מחייב הרמב"ם בית של שני שותפים על פי הנלמד בגמרא מהפסוק "כי יפול הנופל".

לעומת הרמב"ם, היראים (רלד - מצוות מעקה) מצדד שבית השותפים יהיה פטור ממעקה^[178].

השו"ע (שם ג) העתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

בית נמוך מרשות הרבים

הסוגיה בבבא קמא (נא.) דנה בשאלה האם ניתן למות מנפילה של פחות מעשרה טפחים. בהקשר זה מובאת ברייתא:

'כי יפול הנופל ממנו'- ממנו ולא בתוכו, כיצד?

היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו- פטור,

עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה- חייב

רש"י מפרש, ש"פטור" ו"חייב" שבברייתא כוונתם פטור ממעקה או חייב במעקה. כלומר, אם רה"ר גבוהה מגג הבית פטור בעל הבית ממעקה, ואילו אם רה"ר נמוכה מגג הבית חייב בעל הבית במעקה.

הרשב"א מעיר שהגרסה קשה לפירוש רש"י, ולכן הוא מפרש שהכוונה לחייב או לפטור את בעל הבית בדיני שמיים משום "לא תשים דמים בביתך". אמנם גם הוא מסכים שחייב משום "לא תשים דמים בביתך" רק היכן שהיה צריך להיות מעקה ופשע בעה"ב ולא שם מעקה.

השו"ע (חו"מ תכז ד) פסק כדברי הרמב"ם.

שיעור המעקה

הסיפרי (כי תצא רכט) מתייחס לשיעור מעקה-

כמה הוא מעקה? מעגילו שלשה טפחים, בית דורסו עשרה

הרא"ש (בתוספותיו, מו"ק יא.) מסביר ש"מעגילו" ו"בית דורסו" מתייחסים למקומות שונים בגג (ולא במעקה). "בית דורסו" הוא המקום הנמוך בגג משופע, משם יש סכנה מרובה ליפול. צד זה של הגג זקוק למעקה בגובה 10 טפחים. "מעגילו" הוא שאר צלעות הגג, שם הסכנה פחותה ודי בהם בשלושה טפחים. מדברי הראב"ד בהגהותיו כאן נראה שפירש באותו אופן.

הסמ"ג (עשין עט) פירש ש"מעגילו" הכוונה למעקה, ששיעורו שלושה טפחים בלבד, שעושים סביב בור, ו"בית דורסו" הוא מעקה שעושים לגג, ששיעורו 10 טפחים.

הרמב"ם לא הזכיר שיעור שלושה טפחים בשום מקום, ואף הדגיש בבור ובגג, שיש לעשות מעקה של עשרה טפחים^[179]. כמותו פסק השו"ע (שם הלכה ה', ז')

עשה ולאו במצוות מעקה

נאמר בספרי (שם)

"ועשית מעקה לגגך"- מצות עשה. "ולא תשים דמים בביתך"- מצות לא תעשה

בעקבות דברים אלה מונה הרמב"ם בספר המצוות (עשין קפ"ד ובהמשך לאוין רצ"ח) מצוות אלה כשתים מתרי"ג המצוות^[180].

מדברי הרמב"ם לפנינו ובספר המצוות משמע שעל "לא תשים דמים בביתך" עוברים גם אם אף אחד לא נפל עדיין בפועל מהגג חסר המעקה.

לעומת זאת מדברי הרשב"א (הובא בדברינו על הלכה ב' לעיל) משמע שמתחייבים בלאו זה רק אם בגלל חוסר המעקה נפל אדם ונהרג.

הסרת מכשולים

בגמרא בברכות (לא:) מובאת ברייתא:

מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד) וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (שם). כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו? אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך? אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו, והלא דברים קל וחומר- ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

בפשטם עוסקים הפסוקים אותם צוטט אותו ההגמון שבסיפור בהישמרות משיכחת מעמד הר סיני ומעבודה זרה, שכך נאמר שם:

(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:

(י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב...

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

(טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה...

למרות פשט הכתובים, אותו הגמון פירש את הפסוקים במובן של מצוות שמירת הגוף. וכן פירש הרמב"ם פסוקים אלה בהלכה שלפנינו. אמנם, בספר המצוות לא כלל הרמב"ם פסוקים אלה כמצוות עשה כפי שכלל את מצוות "ועשית מעקה לגגך", וזאת למרות שהוא כותב כאן במפורש שמי שלא עשה כיסוי לבור וכדומה לו, עובר בלא תעשה וגם בעשה.

המהרש"א (ברכות שם) שולל את פרשנותו של ההגמון לפסוק ומשמע לפי דבריו, שמה שאמר ההגמון נאמר מתוך בורותו ואין ללמוד ממנו.

השו"ע (שם סע' ז,ח) העתיק את לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו^[181].

עונשו של המסכן עצמו

הרמב"ם כותב שהמסכן עצמו מכים אותו מכת מרדות, כמו במקרים רבים בהם העובר על איסור דרבנן לוקה במכת מרדות.

הרא"ש כותב כעין זה בעניין מניעת הסכנה שלהבא, בעניין מי שנשאה לשנים ומתו ועתה נישאה לשלישי, שיש להכריחם להתגרש משום ש"כמו שבית דין חייבין להפריש האדם מאיסור כך חייבין למונעו שלא יפשע בעצמו".

לעומת דברים אלו, כותב התשב"ץ (בשו"ת ג יד) שבענייני סכנה מי שמכניס עצמו בסכנה אין מנסים למנוע ממנו לעשות כך^[182].

שתיית מים בלילה

בגמרא (עבודה זרה יב.) מובאת ברייתא:

...לא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני הסכנה

ועוד-

לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה

בשני המקרים הגמרא מסבירה שמדובר על סכנה של שתיית עלוקה.

בהמשך עוסקת הגמרא בסכנה מסוג אחר

ת"ר לא ישתה אדם מים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי ...

רש"י מסביר ש"שברירי" הוא שד הקשור למכת סנוורים (עי' בראשית יט יא ומלכים ב ו יח)

הרמב"ם פוסק כברייתות הראשונות, אך מתעלם לכאורה מהברייתא המדברת על סכנת 'שברירי'.

סוגי המשקים בהם חוששים לגילוי

המשנה בתרומות (פרק ח משנה ג) כותבת:

שלשה משקין אסורין משום גילוי המים והיין והחלב ושאר כל המשקין מותרין

מבואר בירושלמי (שם) ובבבלי (ע"ז ל.) שטעם האיסור של משקים שנתגלו הוא משום חשש שמא שתה מהמים נחש והטיל פנימה את ארסו. לכן, במשקים שאין בעלי ארס שותים מהם, אין איסור גילוי.

התוספתא (תרומות ז יב) מביאה גם את דעתו של ר' שמעון האוסר במשקים נוספים:

הציר והחומץ והמורייס והשמן והדבש מותרין משום גלוי ור' שמעון אוסר

אמר ר' שמעון אני ראיתיו [לנחש] ששתה ציר בצידן, אמרו לו אין ראיה מן השוטין

הגמרא בחולין (מט:) מביאה את דברי המשנה והתוספתא, ולגבי דבש מביאה שגם רבי שמעון בן אלעזר אוסר כר' שמעון.

המאירי (שם ד"ה הדבש) הסיק מכאן שעקרונית הלכה כחכמים, שהמים, היין והדבש המגולים אסורים, אך בנוסף גם הדבש שנתגלה אסור, כרבי שמעון בן אלעזר.

הרמב"ם הוסיף עוד לאיסור את הציר^[183].

הגמרא בע"ז (ל.) דנה בשאלה האם יין מזוג שנתגלה אסור. דעת רב אדא היא שאין בו משום גילוי. ר' פפא מוסיף ומסביר שאין בו משום גילוי רק אם הוא מזוג ממש (יותר משני שלישים מים). ודעת רבא היא שיין מזוג יש בו דין גילוי.

גם לגבי יין שהחמיץ חלקו האמוראים (שם):

אמר רבא האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ומשום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך

ונהרדעי אמרי אפי' לבתר תלתא יומי חיישינן משום גילוי מ"ט זימנין מיקרי שתי.

כלומר, רבא מקל ביין שהחמיץ ובלבד שעברו שלושה ימים. לעומתו נהרדעי מחמירים אף ביין שהחמיץ יותר מזה.

הרמב"ם פסק ביין מזוג כרבא. ולגבי יין שהחמיץ ניתן לפרש את דבריו בכמה דרכים^[184].

יין מבושל ויין תוסס

בירושלמי (תרומות פר' ח הל' ג) מובא בשם ר' יהושע בן לוי ש"החד והמר והמתוק אין בהן לא משום גילוי ולא משום יין נסך". התלמוד מבאר שם, ש"מתוק" הוא יין מבושל. בסוגיית הבבלי (ע"ז .) מובאות כמה דעות באמוראים, לפי כולם יין מבושל אין בו משום גילוי. אמנם בירושלמי מובאת גם דעת ר' אימי, שחשש לגילוי גם ביין מבושל.

בתוספתא (תרומות ז טו) נאמר-

מעשה ונמצא נחש מת בבור יין ובאו ושאלו את ר' יהודה בן בבא והתיר להם את הבור

יין תוסס כל זמן שהוא תוסס אין בו משום גלוי וכמה תוסס שלשה ימים

הירושלמי (שם) מביא תוספתא זו בהיפוך הרישא והסיפא, כך שמשמע שר' יהודה בן בבא התיר את היין שבבור מכיוון שהיה היין תוסס. כלומר, בא המעשה להשמיענו, שאפילו ידוע בפירוש שהיה שם נחש, אין חוששים ששתה כי חזקה ביד חכמים שאין נחש שותה מהיין כל עוד הוא תוסס.

משקים חמים או מטפטפים

בירושלמי (שם) מובאת מחלוקת אמוראים בהקשר לגילוי מים שהיו חמים או שיהיו חמים-

שמואל אמר...צונין שנעשו חמין מותרין^[185].

אמר רבי חנינה...חמין ונעשו צונין מותרין^[186].

רבי אבהו בשם רבי יוחנן בין זה בין זה אסור.

הסוגיה מוכיחה לשיטת ר' יוחנן מהתוספתא (תרומות ז יג):

מים שנתגלו וחיממן אסורין משום גלוי.

מים חמין כל זמן שמעלין הבל אין בהן משום גלוי

הרמב"ם פוסק כר' יוחנן וכברייתא המצדדת כשיטתו. אמנם הטור לא כתב בזה דבר, והנראה שכיוון שהדבר אינו מוזכר בבבלי לא פסקוׁלהלכה.

לגבי משקים מטפטפים נאמר בגמרא (ע"ז ל:)

אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל מי טיף טיף אין בו משום גילוי.

אמר רב אשי והוא דעביד טיף להדי טיף טיף

רש"י מפרש שמדובר בכלי תחת חבית המקבל נטיפות מהחבית, והדרישה היא שיהיו הטפטופים תדירים וישמע הנחש ויברח.

הרמב"ם, הרא"ש (פ"ב סי' יג) והטור (יו"ד קטז) פוסקים דברים אלו להלכה.

*דין השום שנתרסק והאבטיח שנחתך יבוארו בפרק הבא הלכה ב

מי בישול כבישה ושריה

נאמר בתוספתא (תרומות ז יג)

מי כבושין מי שלקות מי תרמוסין אין בהן משום גלוי

מים ששרה בהן כבושין שלקות ותורמסין אם יש בהן נותן טעם מותרין ואם לאו אסורין

מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה אין בהן משום גלוי

כלומר, מים שכבשו בהם, בישלו בהם או שלקו בהם תורמוסים^[187], אין בהם משום גילוי, שכן טעמם משתנה. אך מים שרק הדיחו בהם את הדבר הנכבש, הנשלק או התורמוסים, עדיין נאסרים בגילוי כל עוד לא השתנה טעמם.

עובטים ודרמסקניות הם פירות ונראה שנותנים לחולה לשתות ממימי הדחתם^[188].

בירושלמי (שם) מובאים דברים המקבילים לדברי התוספתא, עם כמה שינויים-

מי כבשין ומי שלקות ומי תורמוסין הרי אלו מותרין

מים שהדיח בהן כבשין ושלקין ותרמוסין הרי אלו אסורין

הדיח בהן ענבים ואובשין לחולה אסור

כלומר, הירושלמי אינו מחלק בין נותן טעם לשאינו נותן טעם, וכמו כן המים בהם הדיח אובשין (עובטין) וענבים (דרמסקניות?) נאסרים בגילוי, הפוך מהנאמר בתוספתא שלפנינו.

הרמב"ם כותב את דברי התוספתא, אך לגבי פרישין (אובשין?) ודרמסקניות פוסק כירושלמי.

חד ומר

בגמרא (ע"ז ל.) הובאו דברי ר' יהושע בן לוי:

אמר ר' יהושע בן לוי שלש יינות הן ואין בהן משום גילוי ואלו הן חד, מר, מתוק.

"חד"- טילא חריפא דמצרי זיקי, "מר"- ירנקא, "מתוק"- חוליא.

רב חמא מתני לעילויא- "חד"- חמר ופלפלין, "מר"- אפסינתין. "מתוק"- מי בארג

כלומר, חלקו האמוראים כיצד לפרש את דברי ריב"ל. האם ה"חד" (חריף), ה"מר" וה"מתוק" הם סוגי קלקול הטעם, המונע מנחשים לשתות מאותם משקים מקולקלים, או שמא, כפי שמבאר ר' חמא, מדובר בסוגים של יין משובח ומתובל, אך כיוון שטעמו אינו רגיל, אין בעלי ארס שותים ממנו.

הרמב"ם פוסק כר' חמא, אך אינו מזכיר "מי בארג"^[189].

הזמן ושיעור זמן האוסר בגילוי

בגמרא (ע"ז ל.) מסובר על רב חלקיה בר טובי, שפסק שמשקים מגולים בצד אדם ישן אינם נאסרים, אם היה הדבר ביום, כיוון ש"אימת ישן עליהם". הגמרא שוללת דברים אלה ופוסקת שבין בלילה ובין ביום, אין הנחשים חוששים מאדם ישן, ולכן משקים מגולים נאסרים אף אם היה אדם ישן בצידם.

לגבי שיעור הזמן שלאחריו נאסר המשקה אומרת המשנה בתרומות (ח, ד):

כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה

כלומר, אם שהה המשקה מגולה, ללא השגחה, שיעור זמן כזה שבו יכול נחש לצאת ממקום המחבוא הקרוב ביותר האפשרי, לשתות ולחזור, נאסר המשקה.

בירושלמי נתפרשו דברי המשנה באופן מחמיר-

אי זהו מקום קרוב? אמר רבי שמואל מאוזן חבית ולפיה. ולא חמי ליה? אמר רבי חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו והוא דומה לשערה

כלומר, שיעור הזמן הוא מה שנדרש לנחש לצאת מתחת אוזן הכלי, שם אין מבחינים בו, ולהגיע לשתות מהכלי. אין לוקחים בחשבון את הזמן שלוקח לו לברוח בחזרה לחורו משום שמדובר בנחש קטן מאד, שהאדם לא יבחין בו כאשר הוא כבר שותה מהמשקה שבחבית

בבבלי (חולין י.) הובא אותו הפירוש, ונשאלה אותה השאלה, אך התשובה שונה-

וכמה מקום קרוב? אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ישתה? הא קא חזי ליה! אלא ישתה ויחזור לחורו.

כלומר, לפי הבבלי יש לקחת שיעור זמן ארוך יותר הנדרש לנחש על מנת לצאת מתחת אוזן הכלי, לשתות ולחזור לחורו, כיוון שאכן אם היה עדיין שותה כאשר היה אדם נכנס, היה האדם רואהו.

הרמב"ם והטור פוסקים על פי המשנה לפי פרשנות הבבלי, ובעניין ישן הם פוסקים כפי הדעה המחמירה בגמרא.

הר"ש (תרומות ח ד) מביא את הסברי הבבלי והירושלמי למשנה ואינו מכריע.

מקווי מים שאין בהם משום גילוי

המשנה (תרומות ח ה) דנה בשיעור המים הנאסרים בגילוי:

שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהם המרה.

רבי יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה

הרא"ש (ע"ז פ"ב סי"ג^[190]) מביא שני פירושים למשנה-

כוונת תנא קמא ב"כדי שתאבד בהם המרה" היא, שאם המים מספיק מרובים בכדי שלא יוכלו להבחין בשינוי מראיתם עקב נתינת הארס בהם, הרי הם נאסרים. לפי פירוש זה כוונת ר' יוסי היא שבפחות מארבעים סאה המים מותרים כי ניתן להבחין בשינוי מראה המים הנובע מהארס.

כוונת תנא קמא היא שכאשר המים מספיק מרובים ריכוז הארס מדולל וטעמו המר אובד בהם, וממילא גם פעולתו של הארס נפגעת והוא כבר לא מסוכן. לפי דרך זו יש להבין שר' יוסי אומר שבפחות מארבעים סאה המים אסורים, כיוון שריכוז הארס עדיין גבוה ומסוכן.

הרמב"ם פסק כדרך השניה, ועל פי דברי תנא קמא, שלא נתן שיעור לדבר, אלא כל שידוע שהריכוז דליל מספיק, דיו, בין בקרקע ובין בכלים.

לעומתו הטור (יו"ד קטז) פסק כר' יוסי, וכיוון שהתלבט בין שני הפירושים הנ"ל, פסק לחומרה כשניהם. כלומר, להלכה לפיו יש לחשוש לגילוי בין בקרקע ובין בכלים, בכל שיעור שהוא.

לגבי מעיין נפסק בתוספתא (תרומות ז יד, והובא בירושלמי, שם)

מעין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גלוי

וכך פסקו הרמב"ם והטור^[191].

מקומות שמורים

בתוספתא (תרומות ז טז) נפסק

לגין שהניחו בתיבה ובשידה ובאלפסנה הרי זה אסור. בדקן והניחן הרי זה מותר.

לגין בתיקן הרי זה אסור. בדק והניח הרי זה מותר.

נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה אסור. נתנו במגדל אפי' גבוה מאה אמה הרי זה אסור. נתנו בטרקלין אפילו מטוייח אפילו מסוייד הרי זה אסור...

כמה יהא בנקב? כדי שתכנס בו אצבע קטנה של קטן

כלומר, בכדי שסגירה בכלי גדול (ארון והדומה לו) תיחשב כיסוי, יש לבדוק את חללו לפני סגירת כלי המשקה המגולה שם. כמו כן, ישנם מקומות שאף שלנחשים קשה להגיע אליהם, אין נתינת כלי משקים מגולה בהם נחשבת ככיסוי.

בסיפא של התוספתא נאמר שאם יש נקב בכלי, נחשב הוא כמגולה, כיוון שהנחש יכול להיכנס ולצאת דרך הנקב. שיעור הנקב הוא בכדי שתיכנס בו אצבע קטנה של קטן.

בירושלמי (שם) מוסבר, ש"אצבע קטנה של קטן", הכוונה לקטן בן יומו.

הרמב"ם פסק כדברי התוספתא.

ערבוב הארס במשקה

נאמר בתוספתא (תרומות ז יז)

אבטיח שנִקר ואכלו הימנו עשרה בני אדם השאר הרי זה אסור,

וכן חבית שנתגלה ושתו הימנו עשרה בני אדם השאר הרי זה אסור

כלומר, למרות ששתו ראשונים ולא ניזוקו, לא ישתו מהנותר אחרים

בירושלמי (שם) ובבבלי (ע"ז ל:) מבואר שטעם האיסור הוא שיש מיני ארס שצפים למעלה, יש מיני ארס שעומדים במקומם ויש מיני ארס שיורדים למטה. במקרה של ארס שיורד למטה יכולים הראשונים לשתות ולא להינזק, אך אלה שאחריהם ישתו וינזקו.

עוד בעניין זה נאמר בתוספתא (שם יג)

משמרת אסורה משום גלוי. ר' נחמיה אומר אם היתה תחתונה מכוסה אף על פי שעליונה מגולה הרי זו מותרת מפני שארס של נחש דומה לספוג ועומד במקומו

כלומר, לדעת ר' נחמיה ניתן לסמוך על סינון משקה מגולה, כיוון שהארס נשאר למעלה. אך חכמים חולקים על דעתו ואוסרים גם לאחר סינון.

הרמב"ם פוסק ככל דברי התוספתא הנ"ל וכחכמים.

השימוש במים מגולים

לגבי השימושים האסורים במים מגולים נאמר בתוספתא (תרומות ז יד):

מים מגולין לא ישפכם ברשות הרבים ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן (את) גוי ולא בהמת אחרים אבל משקה הוא בהמת עצמו

מים מגולין לא ירבץ בהן את הבית ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים לא אמרו אלא בזמן שיש בו סרטה

הגמרא (עז ל:) מביאה תוספתא זו, ומעמתת אותה עם ברייתא אחרת בה נאמר שאינו משקה לא לבהמת עצמו ולא לבהמת חברו. הגמרא פותרת ש"בהמת עצמו" שמותר להשקותה ממים מגולים היא דווקא חתול, כיוון שחתול אינו מת מארס אלא רק מוכחש.

הרמב"ם והטור פוסקים כדעת ת"ק בסיפא, שאין לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, אפילו במקום שאין קמטים או סדקים בעור. כמו כן פוסק הרמב"ם שניתן לתת מים מגולים לחתול.

לגבי עיסה שנילושה במים מגולים נאמר בתוספתא (שם יג):

עיסה שלשה במים מגולין אפילו היא של תרומה תשרף ואין צורך לומר של חולין.

רבי נחמיה אומר אפאה הרי זו מותרת מפני שארס של נחש כלה באור^[192]

בירושלמי (שם) מבואר שאם העיסה נופלת באפיה מודה אף רבי נחמיה שיש לחשוש שיש שם ארס.

הרמב"ם כותב להלכה כדעת תנא קמא.